אין, אבל יש, ועוד איך יש 

אין, אבל יש, ועוד איך יש / מוטי לקסמן, י בחשון, תשע"ב

אז קרני השמש כבר אינן

מעוררות זוהר ענג בשערך.

ואדות גלי הים הרכה

אינה משתקפת בעיניך.

עפריך אינם מדלגים עוד על הגבעות

כתאומי צביה מוצקים.

גם מושבך מכסה היטב

את כל משטח הכסא.

אפלו סער התפרצות

לשונך אינו נדיר,

ויש ומילה קשה נאמרת,

לא תמיד בלחש.

ועם כל אלה,

זאת אני מרגיש,

בכל ישותי חש:

דבר אחד אינך מסתירה –

ברגש רב,

את פועלת רבות, בכנות מלאה,

לתפקודו הנעים והחמים

אף לחיזוקו המתמיד:

היחד!

ומה אבקש עוד?

איני חסר דבר!